רופאת ילדים, אשת משפחה, אוהבת אדם.
שולמית, אשתו של חיים כצמן, אמא לאביגיל, בת עמי ועברונה, בת לפרופ' פאול ואטה רוזן, נולדה בשיקגו וגדלה בישראל, למדה בגימנסיה הרצליה ולאחר תום השירות הצבאי למדה רפואה באוניברסיטת תל אביב.
שולמית יצאה יחד עם בעלה ושלוש בנותיה להתמחות ברפואת ילדים בבית החולים ג'קסון ממוריאל שאוניברסיטת מיאמי , בהמשך עבדה כרופאת ילדים בחדר המיון של בית החולים בו התמחתה. שולמית הייתה רופאה יוצאת דופן בבית החולים בשל השילוב הנדיר של מקצועיות רפואית, אהבת האדם שבה ושליטתה בשפות רבות.
שולמית הייתה ידועה כרופאה שיצרה קשר חם עם הילדים המטופלים ובני משפחותיהם באשר הם, סייעה וליוותה ברגעים הקשים ותמיד עם חיוך רחב.
שולמית הייתה אשת תרבות חובבת אומנות סייעה בין היתר להקים תאטרון קהילתי לנוער במצוקה ביפו, הייתה חברה פעילה ותורמת במוזיאון העיצוב בחולון ובמוזיאון לאומנות עכשווית במיאמי ובמוסדות נוספים.
שולמית הייתה פעילה חברתית וסייעה לארגונים שונים ורבים המרכזי שבהם הינו "גדולים מהחיים", עמותה המעניקה לילדים חולי הסרטן ומשפחותיהם ליווי ותמיכה רגעים של כיף והפוגה בתוך הקושי של ההתמודדות עם המחלה. כרופאה ליוותה באופן אישי את הילדים במסעות החווייתיים בארה"ב ובישראל ושימשה כיו"ר ידידי גדולים מהחיים בארה"ב .
שולמית נפטרה לאחר מאבק במחלת הסרטן בכ"ג באלול תשע"ג , 29 באוגוסט 2013
מעבר להיותך אישה אצילה היית פשוט ״בן-אדם״, אהבת את הבריות. תמיד נתת לאחר להרגיש בנוח בחברתך, היית חפה מכל שמץ של יומרה או גאווה, מעולם לא נתת לאיש תחושה שהוא נחות ממך, ואלוהים יודע כמה שהיה לך במה להיות גאה, ואולי בגלל זה כולם אהבו אותך כל כך. מעולם לא בקשת לעצמך כבוד או הכרה, אבל כל הקהל הרב הזה שנאסף כאן היום, מכל קצוות העולם, הינו עדות כמה כולנו אהבנו והערצנו אותך.
זכור לי כיצד בשנת 2006 במלחמת לבנון השנייה התרוצצת בין המסגדים במיאמי, וגם בבתי כנסת, לאסוף תרומות לניתוח השתלת כבד לשתי ילדות ערביות מכפר תמרה ,שכמובן דאגת לסדר להן את הניתוח בביה"ח הטוב ביותר בארה"ב בתחום. אהבת האדם שלך הייתה עיוורת צבעים ולא הייתה לה דת גזע, מין, גיל או לאום. את אהבת את האדם באשר הוא אדם, אהבה שלא תלויה בדבר.